פסק-דין בתיק תא"מ 702669/06

השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא, אם דינה של התביעה שכנגד להידחות על הסף, מחמת התיישנותה.

בהחלטתי מיום 15.11.2010 נקבע שהתביעה שכנגד תידחה על הסף מחמת התיישנותה, וכי חלקה המזערי יידחה בשל שיהוי בהגשתה. החלטה זו ניתנה לאחר קבלת טענות הצדדים בכתב, אך לתובע בתביעה שכנגד (להלן - התובע) לא ניתנה אפשרות להשיב לטענות הנתבעת בתביעה שכנגד (להלן - הנתבעת). מטעם זה, התקבל ערעורו של התובע, ונקבע שהדיון יוחזר אל בית משפט זה "אשר יורה על סדרי הטיעון בסוגיית ההתיישנות וייתן החלטתו מחדש" (ע"א 9874-12-10 מיום 8.3.2011).

בהתאם להחלטה מיום 13.3.2011 הגישו הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 14.4.2011, ומטעם הנתבעת הוגש ביום 12.5.2011, ותשובת התובעת הוגשה היום (31.5.2011).

רקע ועיקר טענות הצדדים

2.         בכתב התביעה שכנגד נתבע מהנתבעת חוב עבור דמי שכירות לתובע, שעל-פי הנטען על הנתבעת לשלם עבור תקופה המתחילה בחודש יוני 1984 ועד שנת 2000, או כטענת התובע בסיכומיו, עד סוף חודש יולי 2002. כתב התביעה שכנגד הוגש ביום 3.3.2009, ולפיכך התביעה המתייחסת אל החוב הנטען ביחס לתקופה שקדמה ליום 3.3.2002 לכאורה, התיישנה.

3.         התובע טוען כי אין מחלוקת באשר לקיומו של החוב, ובעניין זה מפנה בין השאר לתביעת הפינוי שנדונה בת"א 8393/00 בבית משפט זה (להלן - תביעת הפינוי), ולקביעות שונות שנקבעו בעניין זה בפסק הדין מיום 15.1.2002. עוד טוען התובע, כי לאור הודאת הנתבעת בקיומו של החוב במספר הזדמנויות, שהיו לאחר המועד שבו החלה תקופת ההתיישנות, הרי שיש למנות את תקופת ההתיישנות מאותם מועדים שבהם היו אותן הודאות. בנוסף לכך, לטענתו, כתב התביעה שכנגד הוגש באיחור ניכר בשל מחדליה של הנתבעת בניהול התביעות העיקריות, ולפיכך יש לראות את התביעה שכנגד, כאילו הוגשה קודם לכן, עוד ביום 21.6.2007, שאז החלו מחדלים אלו של הנתבעת.

4.         הנתבעת טוענת שהתביעה התיישנה זה מכבר, עוד קודם להגשתה, וכי הנתבעת מעולם לא הודתה בקיום החוב הנתבע. לטענתה, כל אימת שנדרשה לחוב זה, העלתה את טענת ההתיישנות. מכאן שמרוץ תקופת ההתיישנות מעולם לא נעצר. לבסוף טוענת הנתבעת טענה חלופית, שלפיה, אפילו לא התיישנה התביעה, הרי שחל שיהוי בהגשתה, המצדיק את דחייתה מטעם זה.

בעניין טענה אחרונה זו, טען התובע בסיכומי התשובה, כי אין לקבלה, מאחר שנטענה לראשונה רק עתה, בסיכומי הנתבעת. יוער כי איני סבורה שיש ממש בתשובה זו של התובע, לאור העובדה שכבר בהחלטה מיום 15.11.2010 נדחה חלקה המזערי של התביעה מחמת השיהוי בהגשתה, הגם שהדברים נאמרו בקצרה, ללא הנמקה מפורטת.

דיון

(1)        התיישנות רובה של התביעה

5.         השאלה הטעונה הכרעה היא, אם התביעה שכנגד התיישנה, אם לאו. מסיבה זו, אין מקום או צורך לדון בשאלה אם התביעה מוצדקת, אם אמנם הנתבעת לא פרעה את חובה בגין דמי השכירות בגין הנכס או בגין דמי השימוש הראויים, או בכל כיוצא באלו טענות שטען התובע ביחס לתביעה לגופה.

עוד ייאמר כבר עתה, כי אין לקבל את טענות התובע שלפיהן הגיש את כתב התביעה שכנגד באיחור, בשל מחדליה לכאורה, של הנתבעת, במהלך ניהול התביעות העיקריות. כל זאת מן הטעם הפשוט, שדבר לא מנע מהתובע להגיש תביעה עצמאית ונפרדת בכל עת, ללא כל קשר לתביעות העיקריות. כך במיוחד בשים לב לעובדה שתביעותיה של הנתבעת, עניינן בחוב ארנונה שיוחס לתובע. תביעות אלו הוגשו בסדר דין מהיר בסכומים נמוכים ביחס לחוב שלטענת התובע הנתבעת חבה לו. התביעה בת"א 702669/06 הייתה על סך של 22,763 ש"ח, והתביעה בת"א 702670/06 הייתה על סך של 9,363 ש"ח בלבד, בעוד שהתביעה שכנגד הועמדה על סך של 2,500,000 ש"ח. אפילו ביקש התובע לתלות את הגשת התביעה שכנגד בפעולה זו או אחרת שלטענתו, היה על הנתבעת לנקוט במסגרת התובענה העיקרית - ואיני סבורה שיש קשר בין הדברים - כי אז ראוי היה שידאג להגיע להסכמה בדבר עצירת מרוץ תקופת ההתיישנות.

6.         סעיף 5 בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע, שהתקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, היא שבע שנים.

על כך מוסיף סעיף 9 בחוק זה, שעניינו "הודאה בקיום זכות", כי הודאה שכזו עוצרת את מרוץ תקופת ההתיישנות. זו לשון הסעיף:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין זה.

בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

מכאן אפוא, שיש לבחון אם אמנם הודתה הנתבעת, בכתב או בפני בית המשפט, בקיום זכותו של התובע, כך שיש בהודאה זו כדי לעצור את מרוץ תקופת ההתיישנות.

7.         התובע טוען כי מרוץ תקופת ההתיישנות נעצר בדברים שנאמרו בבית המשפט על-ידי נציג הנתבעת, אגב בירור תביעת הפינוי, בהמחאה ששולמה על חשבון דמי השכירות, ובמכתב ששלח נציג הנתבעת מיד לאחר משלוח ההמחאה.

עיון בכל אלו סותר את טענותיו של התובע. כטענת בא-כוחה של הנתבעת, יש באלו דווקא כדי לחזק את טענת הנתבעת, שהיא מעולם לא הודתה בזכותו של התובע לקבל את דמי השכירות שהוא תובע, וכי כל אימת שעניין זה עלה, חזרה הנתבעת על הטענה שהחוב, ככל שהוא קיים, התיישן זה מכבר.